אני בכף הקלע.

פורום תמיכה נפשית, בו אתם יכולים לקרוא, לשתף, ולשוחח עם מתנדבי ער"ן

המנהלים: ערן תמיכה 1, רינה מנהלת פורום, ערן תמיכה 3

Re: אני בכף הקלע.

הודעהעל ידי תמר ל » 28 ספטמבר 2016, 12:04

טוב, את לא נשמעת בנאדם דפוק, זה בטוח... יותר נראה לי שזה העולם הזה, שיש בו דברים קצת דפוקים וקושי שלא תמיד אפשר לעמוד בו.
את דווקא נשמעת חכמה ומודעת.
נשמע גם שיש לך שליטה מסוימת על עצמך ועל החיים שלך, שזה לא ברור מאליו. למשוך את הזמן זה לא רעיון רע כל כך.

אם יש אפשרות לשעות קלות יותר- שווה לנסות לזהות מה יש בהם שעושה אותן קלות יותר. אולי את יכולה להרחיב אותן לזמנים קצת יותר ארוכים?

לגבי טיפול- כתבת שאת לא יכולה ללכת לטיפול אחר- זה חוסר יכולת פנימית, או משהו חיצוני שמונע?
אני יכולה להבין לגמרי מקום של אכזבה מטיפול לא מוצלח, או של פחד/חשש מפני טיפול חדש, או לחזור לטיפול קודם, אם היו בו דברים קשים.
ועדיין, מהנסיון שלי, טיפול טוב יכול להוביל למקום יותר יציב בנפש ומקום שמאפשר להתמודד בקלות יותר עם התחושות הנוראיות שבפנים.

מבינה שזה קשה. אולי שווה להתאמץ?
גם אם לא כרגע, להציב לעצמך יעד- עוד חודש אני מנסה טיפול חדש. אפילו רק פגישה אחת.
לקבל המלצה רצינית על מישהו טוב, לדבר לפני כן עם המטפל/ת בטלפון- לראות שיש משהו שמרגיש מתאים, ולהגיע עם זהירות בנפש- לא לבנות ציפיות בשמיים, אלא להגיע ממקום של בדיקה.
אולי תופתעי לטובה.
תמר ל
 
הודעות: 1004
הצטרף: 23 ספטמבר 2016, 13:58

Re: אני בכף הקלע.

הודעהעל ידי הללי » 28 ספטמבר 2016, 21:37

מאוכזבת ,

האם נולדתי לכך ,
למיליון שנות גלות ?

האם יהיה מישו שיואיל ויסלח ,
למעשים שעשיתי
מתוך רוח שטות ?

והם אומרים לי -
אם רק תרצי
הכל אפשרי !
וחוץ מיזה הביטי ראי ,
כולם ללא יוצא מהכלל
בסוף שורדים.
אז גם את יכולה .

אבל אני רדופת שדים ,
מוכת קללה .

ולמה שאני מחייכת
אני מרגישה מגוחכת?
ולמה כולם נראים לי לועגים ?

ומה הם הקולות ושריקות היריות אשר אני שומעת
השכם וערב אותי הם חוזרים והורגים .

ואני לא רוצה למות .
לא כך.
הללי
 
הודעות: 12
הצטרף: 22 ספטמבר 2016, 20:08

Re: אני בכף הקלע.

הודעהעל ידי אביטל » 28 ספטמבר 2016, 23:13

תקשיבי, זה כואב. ונראה שזה כאב שגדול מלהכיל.
אני מאמינה שאם אפשר לקלקל-אפשר תמיד לתקן.
לא באנו לפה סתם, ואפשר תמיד, תמיד, לרפא הכל.
אולי אני באמת לא מבינה בכלל. אבל אולי מבחוץ רואים אחרת.
מה יקרה אחרי שנפטרים? האדם נראה לך נעלם???????
אולי הגוף, אבל האדם לתמיד נשאר.
אז אולי כדאי לנסות להתמודד פה ולא לדמיין מקום בריחה אחר.
אהבתי בכל מקרה איך שתארת את הכאב. זה עזר קצת להרגיש.
איתך ממש.
אביטל
 
הודעות: 143
הצטרף: 27 אוגוסט 2016, 21:13

Re: אני בכף הקלע.

הודעהעל ידי מאוכזבת » 28 ספטמבר 2016, 23:36

אני לא יודעת מה קורה אח"כ, הייתי רוצה להאמין שאין כלום אבל לצערי, אני מאמינה בעולם הבא.
בכל מקרה קשה לי להאמין שיכול להיות יותר גרוע מכאן. (זאת אומרת - בשבילי.)
מאוכזבת
 
הודעות: 2653
הצטרף: 01 ספטמבר 2016, 20:14

Re: אני בכף הקלע.

הודעהעל ידי מאוכזבת » 29 ספטמבר 2016, 00:07

הללי! מה זו המסתוריות הזו ?
את כותבת מדהים!!
איזה כיף לך שאת כותבת
פעם הייתי כותבת מלא...
יש לי כמויות שירי דיכאון אבל היום אני חרבה וצחיחה כמו אדמה סדוקה.
תודה לכל מי שמגיב... זה קצת מפחית את התחושה שאף אחד לא שומע.
מאוכזבת
 
הודעות: 2653
הצטרף: 01 ספטמבר 2016, 20:14

Re: אני בכף הקלע.

הודעהעל ידי תמר ל » 29 ספטמבר 2016, 15:59

אני מקשיבה לך פה, נראה שיש עוד שמקשיבים ומרגישים אותך.
את יכולה לפרסם פה שירים מפעם- אם כי גם 'חרבה וצחיחה כמו אדמה סדוקה' זה מתחיל להיות שיר. נראה לי שהיכולת הזאת לכתוב בהחלט קיימת.
תכתבי עוד, גם לעצמך. זה קצת נותן יציבות ומיקום.

והללי- הסיום של השיר שלך- וואו. משאיר בלי מילים.
תמר ל
 
הודעות: 1004
הצטרף: 23 ספטמבר 2016, 13:58

Re: אני בכף הקלע.

הודעהעל ידי מאוכזבת » 29 ספטמבר 2016, 19:30

דווקא עם הסיום לא הזדהתי, הייתי כותבת
"ואני כ"כ רוצה למות
אפילו כך"
אפילו שעכשיו אם אני אתאבד זה יהיה החמצה נוראית שלא עשיתי את זה לפני...
שנהייתי בן אדם הרוס ושבור לרסיסים, וקרוע למיליוני חתיכות
ובלי כבוד ובלי כוחות ובלי אמון או אהבה
בעצמי, באחרים, בעולם, באלוקים
ריקנית בלי רגשות או ערכים
בלי דעות, בלי ביטחון, בלי אידאלים
והיה לי פעם את כל אלה, תאמינו לי.
רק לפני שנתיים (בחוויה שלי זה מיליוני שנה) הייתי נערה חמודה בת 20 מלאת חיים, ענין,חלומות ורצונות
מלאת כוחות לעשות המון טוב, בטוחה בעצמי, שופעת אהבה.
סליחה על ההספד...
פשוט בן אדם אחד מת כאן ואף אחד לא שם לב.
ולא היה לוויה ואבל וניחומים אז תרשו לי כאן קצת להתאבל על על עצמי... מתתי ואף אחד לא יודע.
וכולם חושבים שאני כאן מחייכת ועליזה וחיה והם לא מבינים שאני לא כאן!
כבר אין אותי! זה רק חיקוי שלי, אמנם נראה מבחוץ אותו דבר אבל זהו.
אז אם אני אתאבד כולם יחשבו שזה טרגדיה והמשפחה שלי תשב שבעה ויבכו וכל מי שמכיר אותי יהיה עצוב והם לא יבינו שעכשיו זה מאוחר מדי...
זה כבר לא עצוב זה רק גוף שמת כאן.
מאוכזבת
 
הודעות: 2653
הצטרף: 01 ספטמבר 2016, 20:14

Re: אני בכף הקלע.

הודעהעל ידי תמר ל » 29 ספטמבר 2016, 22:57

מאוכזבת יקרה,

אני קוראת את מה שאת כותבת, ומה ש'מישהי אחת' כותבת, ועוד כמה- והלב שלי בוכה איתכן.
אין לך מושג עד כמה אני מזדהה ומכירה את התחושות האלה מבפנים- בפנים.
הרגשה שהכל אבד, שכל מה שהייתי איננו, שאני שום דבר שהוא אני בעולם הזה- נותר רק גוף. ובכי. המון בכי.

כבר כתבתי שאני אחרי, אבל כל המילים שלכן מציפים הכל שוב וגורמים לי רק לרצות לחבק אתכן מקרוב ולהאמין בכן. להאמין בך.

תשמרי טוב על הזכרון של הנערה החמודה, מלאת החיים, מלאת העניין והחלומות והרצונות.
זה זכרון יקר.
זכרון שהוא מהות. הוא שמור בתוכך. הוא את.
חכי קצת. שנתיים שהם מליוני שנה זה המוןןןןן. זה קשה. זה בלתי נסבל. אבל חכי.

יום אחד יהיה חיבור- בין הנערה המתוקה שהיית, לבין הבחורה המתוקה שעוד תהיי- מתוקה שגם את תרגישי את המתיקות שלה.

את יכולה להתאבל. קשה ועצוב עד בלי די לאבד את עצמך. לאבד את מה שהיית ומה שהכרת.
אני בטוחה שזה יחזור. מאמינה בך מאוד.
זה יחזור, ויהיה גדול ויקר ומוערך- דווקא כי איבדת את זה במהלך הדרך.
זה יהיה איטי, קשה, מתסכל, נואש, ארוך.
אבל לאט לאט- תאספי לתוך עצמך נקודות שהן את, תבחרי מחדש מה לקחת ומה להשאיר, תבני בעשר אצבעות ולב את המבנה הפנימי שלך.

---
אני יודעת שזה קשה. אם לא טוב לך לשמוע דברי ניחומים ותקוה (שבאמת מגיעים מתוך הלב שלי)- ואת מעדיפה להיות בתוך הכאב ולקבל רק הזדהות עם הכאב שלך, זה גם מובן לי לגמרי.
שולחת מפה את הבנתי ומחשבתי עליך.
תמר ל
 
הודעות: 1004
הצטרף: 23 ספטמבר 2016, 13:58

Re: אני בכף הקלע.

הודעהעל ידי מאוכזבת » 30 ספטמבר 2016, 15:02

תודה!
מאוכזבת
 
הודעות: 2653
הצטרף: 01 ספטמבר 2016, 20:14

Re: אני בכף הקלע.

הודעהעל ידי הללי » 30 ספטמבר 2016, 17:15

בחמש אחר הצהרים ישבתי על גדות הנהר .
בהיתי בשלושה הברוזים .
ניסיתי לליקרא להם .לגעגע להם .למשוך את תצומת ליבם .
הם זקפו צוואר בהיתנשאות .
והתרחקו.
תלכו אמרתי .
תלכו ואל תחזרו .
זורקת אבן קטנה למים .
פלופ.
עיגולים יפים .
צויצ.
קיבלתי הודעה .
מספר לא מזוהה.
פתחתי אותה :
אנו מצטערים להודיעה לך על מותך בשעה חמש עשרים ושבע היום .
הלוויתך תצא כשעה ליפני השקיעה .
גופתך תיקבר בבית העלמין האזורי .

חיפשתי את האותיות הקטנות .
את הכוכביות
את הקישור למודעה .

את החחח עבדו עליך .
או כל דבר אחר שיבהיר לי מה קורה פה .
זה לא הגיע .
הסתכלתי על השעון בקצה המסך .
השעה היתה חמש עשרים ותשע .
פאק .
אני מתה .
ואז מישום מקום הגיעה צחוק משוגע
גדול
ומבהיל.
הצחוק השמור לטרוף.
פשוט צחקתי את עצמי לדעת .
והרגשתי כאילו כל העולם נירעד מצחוקי .

אני .
אני ששאלתי את עצמי למות אין ספור פעמים
אני שביקשתי שתפער האדמה את פיה ותבלע אותי חיה .
אני שראיתי את הקץ.
אני שהטבעתי עצמי בים היגון ,
וחנקתי עצמי בכבלי האשמה ,
אני שבלילות הפכתי לסוג של שדון
שרק מחפש נקמה
אני שכבר הספקתי לקבור עצמי
אני שהעלתי באש כל זיכרון ואין שום הוכחה לקיומי .
אני שכתבתי מכתבי פרידה
וצואה .
ותכננתי הכל .
לפרטים .
והקמתי מצבה .
ואנדרטה לזיכרון .
וכעת אני סגורה ,
עמוק בתוך הארון הקבורה .

האים אתם צוחקים
האים אתם מתלוצצים
מיזה שנים איני קימת ,
וכעת מה אתם רוצים ?

ל"מאוכזבת "- רק להגיד לך שאני מבינה אותך .
הללי
 
הודעות: 12
הצטרף: 22 ספטמבר 2016, 20:08

הקודםהבא

חזור אל ער"ן - פורום פתוח

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: Bing [Bot] ו 19 אורחים

cron