אירוח בפורום של פרופ' יצחק גילת על התמודדות עם שכול ואבדן

פורום תמיכה נפשית, בו אתם יכולים לקרוא, לשתף, ולשוחח עם מתנדבי ער"ן

המנהלים: ערן תמיכה 1, רינה מנהלת פורום, ערן תמיכה 3

אירוח בפורום של פרופ' יצחק גילת על התמודדות עם שכול ואבדן

הודעהעל ידי רינה מנהלת פורום » 10 אפריל 2015, 10:03

יום השואה ויום הזיכרון שיחולו בקרוב, מציינים את השכול הלאומי, אך הם מזכירים לכל אחד
את ההתמודדות עם השכול והאבדן האישיים. האירוח הקרוב בפורום יעסוק בנושא של אבדן ושכול. אתם מוזמנים להציג שאלות הנוגעות
בהתמודדות שלכם עם אבדן של אנשים יקרים ובהתמודדות עם אבדנים אחרים, כמו פרידה מאנשים, פרידה ממקומות ומחוויות שהייתם קשורים אליהם ועוד.
בפורום יתארח פרופסור יצחק גילת, ראש השרות של ער"ן באינטרנט.
האירוח יתקיים ביום רביעי 4.15 .22 בין השעות 16:30-19:00
אתם מוזמנים להציג שאלות כבר עכשיו, השאלות ישלחו לפרופ' גילת והוא יענה עליהן במרוכז ב22.4
רינה מנהלת פורום
מתנדב ער"ן
 
הודעות: 1035
הצטרף: 29 אוגוסט 2011, 18:29

ימי זיכרון

הודעהעל ידי יפעתט » 13 אפריל 2015, 13:17

תמיד בימים של לקראת יום השואה ואחר כך עד יום הזיכרון ויום הזיכרון עצמו, תמיד בימים האלה אני מוצאת את עצמי שוקעת במין דיכי כזה, יושבת ובוהה בטלויזיה, מעבירה ערוצים ומסתכלת בכל התכניות לזכר...., לא מבינה למה אני עושה את זה לעצמי. אני באה מבית שאין לו שום קשר לשואה ( משפחה מעירק), אפחד במשפחה שלנו לא נפגע ממש במלחמה ובקושי הכרתי אנשים קרובים שקרה להם משהו. אז אני איך שהוא מתחברת ובימים האלה לא בא לי לצאת ולבלות, וחברים שמבקשים שאני יצא איתם אני אומרת להם שאני מעדיםפה להיות בבית. ואני ממש ממש לא מבינה למה אני שוקעת ככה. ולוקח לי כמה ימים שאני חוזרת למה שאני. לא יודעת למה זה ככה
סתם רציתי לשתף פה כי מי שנמצא איתי חברים וחברות ממש לא מבינים
יפעתט
 
הודעות: 35
הצטרף: 12 נובמבר 2014, 10:09

תשובה של פרופ' יצחק גילת ליפעת

הודעהעל ידי רינה מנהלת פורום » 18 אפריל 2015, 21:03

תשובה של פרופ' יצחק גילת ליפעת

שלום יפעת,
אני מודה לך על השאלה, כי אנשים רבים יכולים להזדהות עם הדברים שכתבת, ללמוד שהם לא לבד בתחושה הזאת ואולי גם למצוא עניין בתשובה שלי. את מתארת מצב נפשי של התכנסות פנימה, של עצבות , של פסק זמן משטף החיים, אשר את מרגישה בתקופה של יום השואה ויום הזיכרון. את מעלה תמיהה , שהיא לגמרי מובנת, - מדוע את מרגישה כך? הרי אין לך חיבור אישי לשכול ולאבדן בשואה או במלחמות ישראל?
ההסבר שאני מציע להרגשה שלך – ושל רבים אחרים, כפי שציינתי – נעוץ ביכולת שלנו להתחבר מבחינה רגשית לאווירה של שכול ולאנשים שחוו שכול, גם אם אין לנו קשר לשכול של השואה או של מלחמות ישראל. הדבר נובע מכך שיש עולם רגשי משותף לכל האנשים. כולנו מכירים וחווים את מכלול הרגשות האנושיים. אנחנו יכולים לשמוח בשמחתה של אם היולדת תינוק, גם אם אנחנו לא התנסינו בלידה; אנחנו יכולים להבין מבחינה רגשית אכזבה של אדם שנעשה לו עוול בעבודה, גם אם לנו לא נעשה עוול כזה. השותפות הזו ברגשות היא הבסיס ליכולת שלנו להבין את הזולת מבחינה רגשית ולגלות אמפתיה כלפיו.
מה קורה לנו בתקופה של ימי הזיכרון? נוצרת בתקופה הזו נוכחות רגשית חזקה של ההתכנסות פנימה, של תחושת עצב, של היזכרות באנשים יקרים שאינם עוד אתנו. אנחנו חשופים לאווירה הזו באמצעות אירועים וטקסים, באמצעות שירים, סיפורים ותמונות המשודרות בתקשורת, באמצעות שיחות בינינו לבין עצמנו. באופן טבעי לגמרי, אנחנו מתחברים רגשית לאווירה הזו. לכל אחד יש זיקה אישית לשכול או לחוויות של אבדן, גם אם הן אינן קשורות לשואה או למלחמות ישראל. כל אחד איבד מישהו יקר או משהו יקר במהלך חייו. האווירה הכללית במדינה סוחפת אותנו אל החוויה האישית. אנחנו נזכרים באבדן שלנו, חווים שוב את העצב הכרוך בפרידה ובאבדן ומתכנסים אל עצמנו, בדיוק כפי שתיארת בהודעה שלך.
אולי את שואלת את עצמך כיצד להתייחס לתחושה הזו של עצב, שכביכול אין לה הצדקה לאור הנסיבות האישיות שלך. האם לנסות "להתפטר", ממנה? לעשות מאמצים על מנת להרגיש רגשות נעימים יותר? הדרך הראויה ביותר לדעתי, היא לא להילחם בתחושה הזו, אלא להיפך – להיות אתה, להתחבר אליה, לזרום אתה ולתת לה לחלוף בעצמה כשמסתיימת התקופה , עם המעבר ההדרגתי מיום הזכרון ליום העצמאות. התכנסות פנימה והתרחקות מהשטף הבלתי פוסק של החיים היא בעלת ערך. אנחנו עושים פסק זמן, נמצאים עם עצמנו, מסתכלים על מרוץ החיים קצת מבחוץ ומקבלים פרופורציה בריאה יותר על החיים. אנחנו מגיעים להכרה שאפשר לעשות הכל באופן רגוע יותר, אנחנו מעריכים יותר את מה שיש לנו, אנחנו מרגישים קרובים יותר לאנשים אחרים כי מתברר לנו שכולנו דומים, אנחנו מקבלים יותר את האחרים ואוהבים אותם יותר.
אבדן הוא בלתי נמנע, הוא חלק מן החיים. התמודדות עם אבדן היא חוויה לא קלה. אבל ההתמודדות עצמה יכולה לאפשר לנו לא רק לזכור את יקירנו ולשמור על קשר איתם, אלא גם ללמד אותנו איך לחיות טוב יותר.
רינה מנהלת פורום
מתנדב ער"ן
 
הודעות: 1035
הצטרף: 29 אוגוסט 2011, 18:29

Re: אירוח בפורום של פרופ' יצחק גילת על התמודדות עם שכול ואבד

הודעהעל ידי ולדי » 22 אפריל 2015, 16:44

אני אכבר כתבתי פה פעם על הגיוס לצבא בקיץ .אני מתגייס לקרבי אני מקווה.אבל עכשיו והיום בעיקר אמא שלי עשתה לי סרטים של בכי והיסטריה שהיא לא רוצה שאני יתגייס והיא מאיימת שנחזור לרוסיה.אאני בשום אופן לא מסכים לזה.היא כל הזמן אומרת שהיא מפחדת שגם לי יקרה משהו נורא בצבא.איך אני יכול לשחנע אותה שאני נשאר פה? שאלתי את המדריך באחרי שמה אני מתאמן לקראת הגיוס ולא היה לו תשובה בשבילי
ולדי
 
הודעות: 23
הצטרף: 05 פברואר 2015, 11:18

Re: אירוח בפורום של פרופ' יצחק גילת על התמודדות עם שכול ואבד

הודעהעל ידי ערן תמיכה 3 » 22 אפריל 2015, 17:25

שלום רב לך ולדי,
הבעיה שאתה מציג היא כלל וכלל לא פשוטה, כי יש כאן קונפליקט בין הרצון שלך, שהוא לגיטימי לגמרי, לבין הרצון של אימא שלך, שבהחלט אפשר להבין אותו.
אתה רוצה להתגייס לקרבי, וזו כמובן שאיפה לגיטימית ויותר מזה – שאיפה ראויה להערכה. אני מניח שאתה רוצה לתרום לצבא, להיות במסגרת המתאימה לך , להשתייך חברתית לחבר'ה המתגייסים לקרבי - לא נותר אלא לומר לך –כל הכבוד! אבל אימא שלך קשורה חזק מאד להחלטה הזו, מעצם העובדה שהיא אימא שלך, אתה חשוב לה ביותר, היא לא רוצה שיקרה לך משהו לא טוב – ומתנגדת שתתגייס לקרבי. אפשר להבין את העמדה שלה, של האימא האוהבת והדואגת, שרק רוצה שהבן שלה לא יהיה במצב של סכנה.
האמת שזה מצב מאד לא פשוט, התנגשות כזו של רצונות. לא פלא שהמדריך לא ענה לשאלה שלך ולא אמר לך מה לעשות. ההחלטה היא שלך ואף אחד לא יכול להחליט במקומך, אבל אני מציע לך כיוון של התמודדות עם המצב הזה. הכיוון הוא לא ללכת "ראש בראש" נגד אימא שלך אלא לנסות העביר אותה לצד שלך, להביא אותה לידי כך שתבין את העמדה שלך. אתה יכול לומר לה שאתה מבין אותה, אתה מבין כמה היא דואגת לך וכמה אתה חשוב לה. אתה מבין את החששות שלה. אבל, מדובר בחיים שלך, אתה כבר בחור בוגר ויש לך רצונות משלך והרצון ללכת לקרבי הוא חזק מאד. תסביר לה למה כל כך חשוב לך ללכת לקרבי.
דבר נוסף, אתה יכול להסביר לה שמבחינה אובייקטיבית, סטטיסטית, הסכנה קטנה מאד. אחוז הנפגעים הוא נמוך מאד. זה נכון שכל אדם שנפגע הוא עולם שלם, מדווח עליו בהרחבה (ודווקא היום, כשאנחנו מזכירים את הנופלים, יש הרגשה חזקה מאד של הסכנה, האובדן, החרדות). אבל אם מסתכלים על הענין באופן אובייקטיבי – הסיכוי להיפגע הוא קטן ביותר! זה נכון שאם אימא שלך, כמו כל אדם אחר, חוששת שתיפגע – החשש הוא אמיתי והסטטיסטיקה לא כל כך מעניינת אותה. אבל זה בכל זאת עוד שיקול כאשר אתה משוחח אתה על הנושא.
דבר נוסף – תשוחח אתה כאשר שניכם רגועים יחסית, לא במצב של מתח או עצבנות, בוודאי לא ביום כמו היום. ורעיון נוסף – תחשוב אן תעזור שיחה עם חבר או חברים שלך שהולכים לקרבי, ואולי שיחה עם אימא של חבר שהולך לקרבי, והיא תהיה מוכנה לשוחח עם אימא שלך.
מאחל לך שרות מוצלח והרבה הצלחה בכל דבר,
יצחק
ערן תמיכה 3
מתנדב ער"ן
 
הודעות: 137
הצטרף: 13 מרץ 2011, 00:26

Re: אירוח בפורום של פרופ' יצחק גילת על התמודדות עם שכול ואבד

הודעהעל ידי ולדי » 22 אפריל 2015, 17:47

תודה על התשובה,אני ינסה לדבר איתה אולי אחרי כמה ימים שהיא תרגע קצת מיום הזיכרון.כי אני לא מוכן לוותר על הקרבי.אני יחשוב מה להגיד לה שישחנע אותה.תודה אמרת פה דברים חשובים שאני יחשוב עליהם
ולדי
 
הודעות: 23
הצטרף: 05 פברואר 2015, 11:18

Re: אירוח בפורום של פרופ' יצחק גילת על התמודדות עם שכול ואבד

הודעהעל ידי dondoni » 22 אפריל 2015, 18:01

פרופסור יצחק גילת היקר אחר הצהריים טובים!
עברתי לפני 5 שבועות וחצי שהחתול היקר ביותר הורדם
ההתאוששות לא קלה
שבוע שעבר היתה שיחה כואבת לא קלה על היותי לבד
בלי בן זוג
דוקא ביום הזיכרון לשואה הירגשתי מחללת את היום הקדוש
כי דוקא בצפירה הייתי צריכה לשירותים מצב שאי אפשר היה להתאפק
באותו יום הייתי על הפנים
קמתי מהמיטה בחדר חשוך ב13:00
הלכתי לבית מרקחת לקנות תרופות אבל לא כדורי שינה
את תפילת הבוקר פיספסתי
לא תיפקדתי
משפחתי מעירק כך שלא עברה שואה ולא ממלחמות ישראל
ומוצאת עצמי מתנחמת בשירים היפים
את היום עברתי עם הסומכת בצפירה
מעניין שבצפירות אני מפחדת יש יראת קודש
מה אני אמורה להרגיש?
אגב מאותה שיחה עם מישהו יקר בה נאמרו מילים כואבות
נולדה פגישה עם אנשים במסגרת יאללה מבלים אחרת שלשום בפארק
ובכל זאת חיללתי את היום הקדוש?
dondoni
dondoni
 
הודעות: 134
הצטרף: 31 אוקטובר 2014, 20:58

Re: אירוח בפורום של פרופ' יצחק גילת על התמודדות עם שכול ואבד

הודעהעל ידי ערן תמיכה 3 » 22 אפריל 2015, 18:33

דונדוני היקרה,
את כותבת שלפני חמישה שבועות הורדם החתול היקר שלך. פרידה מחתול, שבוודאי היה לך איתו קשר כל כך טוב, היא קשה מאד. זו חוויה של אובדן, יש בה כאב, יש בה געגועים , יש בה קצת דכדוך, רצון לא לעשות כלום. עברו רק חמישה שבועות אז אני מאמין שאת עדיין מרגישה חזק את האובדן. אבל מתוך מה שאת כותבת אני רואה שאת מתחילה תהליך של התאוששות וזה סימן מצוין. אני מתכוון לזה, שמהשיחה בה נאמרו מילים כואבות – נולד משהו טוב - הפגישה עם אנשים מבלים במסגרת יאללה מבלים אחרת.
בעניין מה שקרה ביום השואה – את בשום אופן לא חיללת את היום הקדוש ואין שום סיבה שתאשימי את עצמך. אם הרגשת צורך ללכת לשירותים בדיוק בצפירה – זו לא אשמתך, זה צורך. לפי מה שאת כותבת, את זוכרת ומכבדת את הנופלים במלחמות ואת הנרצחים בשואה, וזה מה שחשוב, לא הרגע של הצפירה. ברור, שאם היית יכולה – היית עומדת בכל מהלך הצפירה.
היום הזה הוא באמת יום עצוב, וזה התפקיד שלו – לאפשר לנו לתת ביטוי לרגשות של כאב ועצב. הרגשות האלה חשובים, ואם נותנים להם ביטוי אז אפשר להתאושש מהאובדן, לחזור לחיים של שגרה ולהרגיש גם שמחה , קירבה לאחרים, ליהנות ממה שיש לנו בחיים - מבלי שכוח את אלה היקרים לנו.
אני מודה לך על ההודעה שכתבת כאן ומאחל לך יום עצמאות שמח.
יצחק
ערן תמיכה 3
מתנדב ער"ן
 
הודעות: 137
הצטרף: 13 מרץ 2011, 00:26

Re: אירוח בפורום של פרופ' יצחק גילת על התמודדות עם שכול ואבד

הודעהעל ידי helengee25 » 07 דצמבר 2015, 07:19

helengee25
 
הודעות: 3
הצטרף: 12 אוקטובר 2015, 06:55


חזור אל ער"ן - פורום פתוח

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: Bing [Bot], גוף עם אדם מת, רינה מנהלת פורום ו 17 אורחים