.

פורום תמיכה נפשית, בו אתם יכולים לקרוא, לשתף, ולשוחח עם מתנדבי ער"ן

המנהלים: ערן תמיכה 1, רינה מנהלת פורום, ערן תמיכה 3

Re: .

הודעהעל ידי אנונימית30 » 13 פברואר 2018, 21:20

תודה אמיר יקר, אני גם מקווה שיעבור כמה שיותר מהר (:
כן - החלק המפחיד מאחורי - פחדתי מהניתוח עצמו אז העובדה שאני אחרי זה מנחם גם אותי, גם את הילדה וגם את גופי גוף.
לעיתים עוד קשה לי ומציק לי שהרגשתי את שתי התפירות האחרונות - כלומר לא לרמת כאב - האיזור הזה בכל זאת עוד היה יחסית מורדם אך המנתח תפר עד לקצוות של השפעת ההרדמה המקומית אז יכולתי להרגיש את שתי התפירות האחרונות (זה פשוט הרבה תפרים) - אז זה עוד מציק לי ומצמרר אותי לעיתים אבל מזכירה לעצמי שאני אחרי ושזה נגמר...
אנונימית30
 
הודעות: 4402
הצטרף: 14 מאי 2016, 01:01

Re: .

הודעהעל ידי אנונימית30 » 14 פברואר 2018, 12:19

אוקי אז מסתבר שחברה שלי לא הבינה את זה אז מבהירה גם כאן למידה ומישהו לא הבין - הסיבה היחידה שעברתי את הניתוח הזה שלשום זה בגלל חשד לסרטן.
תהיה לי תשובה עוד חודש וחצי.. בינתיים זה נשלח לביופסיה..
אנונימית30
 
הודעות: 4402
הצטרף: 14 מאי 2016, 01:01

Re: .

הודעהעל ידי מישהי אחת » 14 פברואר 2018, 14:51

אוי :( מצטערת מאוד לשמוע.
את בטח נורא לחוצה, לא?

איתך.
מישהי אחת
 
הודעות: 1330
הצטרף: 08 אוגוסט 2016, 23:59

Re: .

הודעהעל ידי מאוכזבת » 14 פברואר 2018, 15:14

אני גם לא הבנתי את זה. את ממש דואגת?
מאוכזבת
 
הודעות: 2653
הצטרף: 01 ספטמבר 2016, 20:14

Re: .

הודעהעל ידי אנונימית30 » 14 פברואר 2018, 17:58

תודה יקרה, אז טוב שהבהרתי את זה. האמת שאני יותר פגועה מלחוצה ואני סובלת מהתפרים. שלחתי למשפחה שלי שתי תמונות עם החבישה וכתבתי להם שזה אורך התפרים ואף אחד מהם לא התייחס. דיברו בינהם - שלחו תמונות של החתולים ושל משהו של נאס"ה אך אף אחד לא התייחס בכלל למה ששלחתי.
נזכרת שהם אפילו לא סיפרו לשכנים שאני קיימת. השכנים בדיוק נכנסו לגור שם כשאני עברתי לאילת. שלושה חודשים לא הייתי. כשחזרתי השכנה שאלה אותי מי אני ומה אני עושה כאן. הסברתי לה שזה הבית שגדלתי בו ושאני גרה פה - שההורים שלי גרים פה. היא הייתה ממש מופתעת. אמרה שחשבה שיש להם רק שני בנים כי הם מעולם לא הזכירו שיש להם עוד בת אז הם לא ידעו אפילו שאני קיימת ושאלה אותי האם יש עוד ילדים שהם לא יודעים עליהם או שזה רק אני ושני האחים שלי... בינתיים עברו כבר 9 שנים אך זה עדיין כואב כשנזכרת וזכרונות עולים ומציפים כשנפגעת מהם שוב...
אני דווקא מעדיפה שזה באמת יהיה סרטן -
א. כדי שכל הניתוח הזה והסבל ממנו לא היה לשווא
ב. כי יש בי תקווה שזה יהרוג אותי - אם זה באמת סרטן אני לא מתכוונת להלחם וגם לא נראה לי שאספר להורי - הם לא שם בשבילי אלא אם יש דרמה. פגועה מהם ממש...
נערך לאחרונה על ידי אנונימית30 בתאריך 14 פברואר 2018, 20:50, נערך 2 פעמים בסך הכל.
אנונימית30
 
הודעות: 4402
הצטרף: 14 מאי 2016, 01:01

Re: .

הודעהעל ידי אנונימית30 » 14 פברואר 2018, 20:04

כאילו הייתי מצפה מהורים שהבת שלהם סובלת ככה ובמצב כזה שיראו אכפתיות - יציאו להביא אוכל, ישאלו אותי מה שלומי, ינחמו, יחבקו.... אולי אני מפחדת..? אולי אני סובלת..? אולי כואב לי..? כאילו - אני הבת שלכם. ואתם אפילו לא מגיבים לוואטס אפ ששולחת. אז כן - נכנסת לדיכאון, בוכה וכואבת. ואת יודעת מה..? אולי אם לא הייתי פגועה כל כך גם הייתי מפחדת - בכל זאת - חשד לסרטן. אבל איתם אני בודדה. ואם באמת זה סרטן בסוף והם היו יודעים בוודאות שזה סרטן הם בשניה היו אצלי - כי יש דרמה. אבל עכשיו שאני סובלת ועדיין אין תשובה - כנראה שאני לא חשובה מספיק בשבילם. אני מקבלת הרבה אהבה מכם ומחברות והרבה תמיכה אך חסר לי תמיכה ואהבה מההורים - בעיקר שאני עכשיו במצב רגיש וכואב. וגם אם זה לא סרטן - עדיין עברתי ניתוח. יש לי תפרים פנימיים וחיצוניים. קשה לי בתפקוד היום יומי הכי בסיסי והחיים שלי כרגע מסתכמים בחבישות, מקלחת ואנטיביוטיקה. ומתתי מפחד מהתהליך (מהניתוח) - אבל הם לא כאן.....
סתם מאוכזבת ופגועה..
נערך לאחרונה על ידי אנונימית30 בתאריך 14 פברואר 2018, 20:21, נערך פעם אחת בסך הכל.
אנונימית30
 
הודעות: 4402
הצטרף: 14 מאי 2016, 01:01

Re: .

הודעהעל ידי אנונימית30 » 14 פברואר 2018, 20:10

אני רוצה אמא ואני רוצה אבא.
אבל מעולם לא היה לי וכנראה שלעולם גם לא יהיה. הם שם כשיש דרמה - אז הם בראש העיניינים.
את יודעת שבהוצאת תפרים מהניתוח הכי קשה שעברתי בחיי - זה שאבדתי בעיקבותיו את השמיעה וסובלת מטנטון (רעשי רקע) עשרים וארבע שבע - אני ממש פחדתי אבל ממש ממש ממש! אמא שלי רק נקרעה מצחוק עד שאפילו הרופא התרגז עליה - ענתה לו שהוא צריך לראות את הפרצופים שאני עושה - פרצופים שעשיתי מפחד אימים. אמא שלי נשפכה מצחוק ואני מתתי מפחד...
והדבר הכי מטורף הוא שהייתי צריכה פסיכולוגית על מנת ללמוד שזה לא בסדר - חייתי עם כל כך הרבה אלימות מילולית ולעיתים רחוקות גם פיזית - כל כך גדלתי בתוך העולם הזה שלא ידעתי אפילו להבחין שאמא שנקרעת מצחוק מכך שהבת שלה מתה מפחד וסובלת אחרי ניתוח כל כך כואב וקשה במקום לחבק את הבת שלה ולנחם אותה זה לא בסדר. לא הכרתי משהו אחר...
אנונימית30
 
הודעות: 4402
הצטרף: 14 מאי 2016, 01:01

Re: .

הודעהעל ידי אנונימית30 » 14 פברואר 2018, 21:11

וכשיש דרמה והם שם הם שם לרמות שהם כבר לא רצויים - בחיי! בנסיון האובדני שהיה לי - זה שהייתי נעדרת - הם בילו איתי 8 שעות כל יום בבית חולים - בקשתי מהם שיתנו לי פרטיות ביום שהפסיכולוגית באה לבקר - כמובן שלא הקשיבו לי. בקשתי מהם ללכת אחרי כמה שעות שהיו איתי - שאני עייפה, זקוקה לנוח, זקוקה לשקט שלי, זקוקה להיות לבד קצת, לעבד את כל מה שקרה, לחשוב - כמובן שלא הקשיבו לי. בקשתי ובקשתי ובקשתי ובקשתי - כלום לא עזר עד שכבר נתנסתי להתקף והתחלתי להשתולל באופן בלתי נשלט ופרצתי בבכי. אז הם נפגעו והלכו. כשיש דרמה הם שם לרמות שהם כבר לא רצויים - עד שכבר מאבדת את זה ומתפרצת אך כשאין דרמה הם לא שם...
אנונימית30
 
הודעות: 4402
הצטרף: 14 מאי 2016, 01:01

Re: .

הודעהעל ידי אנונימית30 » 14 פברואר 2018, 21:28

ואת יודעת...? אני רוצה אמא ואני רוצה אבא רק בזכות הטיפול המדהים שהיה לי - וחשבתי שעם השינוי שהם עברו הם יהיו פה בשבילי. אבל את יודעת מה..? אני נזכרת עכשיו שאמא שלי ניסתה לפעמים להתקשר לפעמים סתם על מנת להגיד שלום בחיי היום יום ואני דחיתי אותה כי אני לא באמת רוצה קשר איתם. אני פגועה מהם מידי.......
אני רוצה קשר אך הוא כואב לי מידי איתם אז אני דוחה אותם.
אני רוצה את הפסיכולוגית שהייתה לי - היא סיפקה לי את כל מה שההורים שלי החסירו עבורי כל השנים. אני רוצה שהיא תהיה אמא ואבא שלי..
אז עזבו את חיי היום יום הרגילים - במצב מצוקה מצפה מהם בתור הורים שלי להיות בשבילי. אני הבת שלהם! אני כועסת ופגועה.
כלומר אני לא רוצה את האמא ואבא שיש לי - אני רוצה אמא ואבא אחרים. כמו אלו שהפסיכולוגית המדהימה שהייתה לי סיפקה לי.
אנונימית30
 
הודעות: 4402
הצטרף: 14 מאי 2016, 01:01

Re: .

הודעהעל ידי מאוכזבת » 14 פברואר 2018, 21:40

תאמיני לי שאין לך מושג כמה אני מבינה אותך... לא בגלל הקשר עם ההורים שלי אלא בגלל שאני מזדהה כל כך עם התחושה הזאת של חור אמיתי בלב.
את כל כך צודקת שאת מאוכזבת ופגועה!! את בנאדם כזה טוב ומגיע לך אכפתיות אמיתית ותמיכה ואהבה! זה לא בסדר שאת לא מקבלת אותם! זה כל כך מקומם אותי.
שולחת אהבה וחיבוק אמיתי וארוך. הלוואי והייתי יכולה באמת להיות שם בשבילך.
מאוכזבת
 
הודעות: 2653
הצטרף: 01 ספטמבר 2016, 20:14

הקודםהבא

חזור אל ער"ן - פורום פתוח

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: Bing [Bot] ו 18 אורחים