להתאבד או לא להתאבד ? זאת השאלה

פורום תמיכה נפשית, בו אתם יכולים לקרוא, לשתף, ולשוחח עם מתנדבי ער"ן

המנהלים: ערן תמיכה 1, רינה מנהלת פורום, ערן תמיכה 3

להתאבד או לא להתאבד ? זאת השאלה

הודעהעל ידי Elektra » 05 אוקטובר 2017, 15:19

אני בת 41, אבל מרגישה בת 80, ושכבר מיציתי.
הסיבות שבגללן כדאי להתאבד :
אני סובלת ממחלות כרוניות חשוכות מרפא, זה אומר כאבים בכל הגוף, כל יום, כל שעה, כל דקה. בעקבות המחלות האלו נכנסתי לדיכאון עמוק, צללתי אל תהומות הנשייה, אני נחנקת, הקירות סוגרים עליי.
אני רואה רק שחור. לא רואה עתיד. כאילו זה עומד להיגמר בקרוב, רק מוות משחרר מכאב.
אז איך אני מרגישה ? אני לא מרגישה כלום.

אני לא עובדת כבר 3 חודשים, ללא הכנסה, הרופאים וביטוח לאומי מטרטרים אותי, וזה פשוט מביא אותי לרמות של ייאוש וחרדה, וכל פעם שאני מרגישה שאין לי אוויר לנשום, אני חותכת. זה כמו הזימים של הדגים, דרכם הם נושמים, כי דרכי הנשימה שלי חסומים. אז אני צריכה לשחרר אוויר באזורים אחרים בגוף. נשמע מוכר ?

במשך שלוש שנים, מאז שאבא שלי נפטר ב 2014, חליתי בדלקת ריאות עם חשש לשחפת, גילו לי גידולים ברחם, ועשו לי ניתוח קיסרי בהרדמה מלאה, דחפו לי צינורות לכל חור בגוף, איבדתי צלם אנוש וכבוד עצמי, טראומה רודפת טראומה ואני מוצאת את עצמי מתמרנת בין אסונות.

יש לי בבית אמא חולה שאני מטפלת בה, אחותי נכה, אח אלים עם התקפי זעם ששובר דברים בבית, ומתייחס אלינו כשפחות, יש התעללות נפשית ורגשית, וגם פיזית. הוא לא עוזר בכלום בבית ולא רק שהוא לא עוזר הוא מקטר ומתלונן ומצווה על אמא שלי לעשות דברים. אישה חולה בת 70 שמפחדת ממנו פחד מוות.
אבל אין מה להתקשר למשטרה כי עד שאין רצח, זה לא יזיז להם.

מאז הניתוח, הגוף שלי השתנה, הורמונים, מצבי רוח פסיכוטיים, לא מסוגלת לשלוט על הרגשות שלי, יש לי כליה אחת, ואחד מהגידולים לחצו עליה, בזמנו, מאז אני כל הזמן בלחץ ללכת לשירותים.
זה הורס לי את כל התפקוד ביום יום. את החיים. אין לי חיים.

לפני כמה חודשים, החתול של המשפחה שמאוד אהבתי, חלה, מישהו הציע לעזור, שם אותו באיזו מרפאה (אטליז) במשך שבוע הייתי הולכת ומבקרת אותו ורואה אותו נמק ונגמר לי מול העיניים.
כשנגמר השבוע ביקשו ממני להגיע ולקחת את החתול, ככה בלי הודעה מוקדמת, שאלתי למה קרה משהו ? הם אמרו , אולי בבית יהיה לו טוב יותר.

הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות, לקחתי מונית, ועפתי למרפאה, הוטרינרית, היטלראית, היתה שם, כשהגעתי התחבאה בחדר ולא יצרה קשר עין, אני רואה את הילד שלי בתוך הכלוב, מרייר, בוכה את הנשמה שלו החוצה, רועד, אמרתי לפקידה מה קרה לו ?? אני רוצה לקבל פירוט על מה שעשו לו כאן. היא גילגלה עיניים לעבר הוטרינרית, שאמרה שתכין לי את זה (לא ראיתי את זה עד היום) ואז הטלרית יוצאת ואומרת לי,למה את בוכה ? הכל יהיה בסדר, ןאז הגישה לי את החשבון של האוכל הרפואי שלו, שלא הספיק לאכול. כי מה שחשוב זה כסף.

עפתי משם, בוכה ביחד איתו. במונית הוא רוצה לצאת מהכלוב, תיעדתי את הכל, הילד שלי, המלאך הקטן, חיפש נחמה. הוא טיפס עליי ואת הנשימות האחרונות שלנו נשמנו ביחד עד שלא היה דופק.
וזהו הוא מת לי בידיים, הוא לא הספיק להגיע הביתה ולפחות לשבת בדשא, בחצר, בשמש שכל כך אהב.

אני מכניסה אותו הביתה, כשהוא מת, ואמא שלי אומרת לי מה זה ? אמרתי לה, הרגו לי את הילד :(
תוך כדי אני בהתקפת חרדה מטורפת, בוכה, לא מאמינה שזה באמת קורה, פירסמתי בפייס, חבר עזב את העבודה בשביל לבוא לעזור לי ולקבור אותו.
אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה.

יצור טהור. נשמה יפה שלי. לקחתי את האוצר שלי ושמתי בידיים של אנשים שלא שמו עליו קצוץ. עוד חתול בשבילם.

לא מצליחה למצוא נחמה. מרגוע. שלווה. הרחקתי את עצמי מאנשים, חברים, כי גם ככה לכל אחד יש את החיים שלו, ומה הם צריכים מטען עודף.

אני לא יציבה. אני לא מאוזנת. אני חותכת את עצמי. הפסיכיאטר שאל אותי אם לי מחשבות אובדניות, איך יכולות להיות לי מחשבות אובדניות אם אני כבר מתה ?

במשך 20 שנה נתתי מהלב והנשמה למדינה. שילמתי מיסים כולל ביטוח לאומי. ברגע שנפלתי, ביטוח לאומי לא מכיר בי, כל המוסדות מתנערים מאחריות, מלא זילזול, חוסר איכפתיות, חוסר אמפתיה, חוסר רגישות. פשוט דוחפים אנשים לכיוון של התאבדות, אם אין לכם כסף, תתפגרו.

תמיד הרגשתי שאני אאוטסיידרית, לא שייכת לכאן. ככל שאני מתבגרת, אני מרגישה את זה יותר.
כל יום הופך להיות בלתי נסבל, אין לי בשביל מה לקום בבוקר, אני לא מסוגלת לסבול את המציאות הזאת.כל יום זה ייסורי גהינום בשבילי.

כל מה שרציתי, זה מזור לכאב. מרפא. אויר לנשימה.
שיבינו אותי. שיכילו אותי. שיעזרו לי.
היו לי יעדים ומטרות, רציתי לעבוד. אבל בשביל לעבוד אני צריכה להיות בריאה, ואני לא בריאה, זה מעגל קסמים.
רציתי להתפרנס בכבוד.

אבל המדינה הזאת פשוט דוחפת אנשים לכיוון התאבדות, מי שאין לו כסף, חשוב כמת.

כל אדם שמת, חיסכון למדינה.
זה כמו שואה אבל במסווה של מדינה שעל פניו נראית "נורמלית".
אנחנו רק מספרים. ואחוזי המתאבדים גבוהים.
והעולם כמנהגו נוהג.

מה זה משנה אחד פחות אחד יותר.
אין משמעות לכלום. נולדים חיים מתים.
Elektra
 
הודעות: 14
הצטרף: 22 ספטמבר 2017, 01:50
מיקום: אי שם מעבר לקשת

Re: להתאבד או לא להתאבד ? זאת השאלה

הודעהעל ידי ערן תמיכה 51 » 05 אוקטובר 2017, 15:56

אלקטרה היקרה,
אני קוראת את מה שכתבת, וצמרמורת עוברת לי בכל הגוף. אישה כל כך צעירה, שעברה כל כך הרבה דברים בחיים שלה. ועם כל הקושי והסבל, את עדיין מוצאת כוחות לטפל באמך. פשוט מעוררת השראה!
יקירה, נשמע שהיית מוקפת בחברים טובים, שהיו שם לצידך כדוגמת הידיד שיצא במיוחד מעבודתו על מנת לעזור לך לקבור את החתול היקר. אך הכאבים שמהם את סובלת, הכניסו אותך לדיכאון, וגרמו לך לרצות להתרחק מהכל, ופשוט להשאר לבד. אך דווקא הבדידות הזו מחזקת את התחושות הלא נעימות, ומותירה אותך עם תחושה שאת נמצאת בגוף שחי, אבל הנפש מתה.
יקירתי, יש בך עוד המון כוחות, חלקם גלויים וחלקם לא, אך יש לך עוד המון לתת מעצמך. תנסי לחזור לחברויות הטובות שהיו לך, לעשות דברים שאת אוהבת, כדי שהמצב רוח ישתפר מעט.
אני ממליצה לך גם לנסות לפנות לטיפול, לדבר עם איש מקצוע יכול מאד לעזור לך.
וכמובן מזמינה אותך להמשיך לשתף אותנו, כי אנחנו כאן בשבילך.
שולחת חיבוק ענק, ומאחלת חג שמח.
ממני,
מתנדבת ער"ן
ערן תמיכה 51
מתנדב ער"ן
 
הודעות: 173
הצטרף: 25 ספטמבר 2011, 14:16

Re: להתאבד או לא להתאבד ? זאת השאלה

הודעהעל ידי פופ » 12 אוקטובר 2017, 12:44

אלקטרה חיבוק ענק ממני מתחברת לעניין של החתול לי יש בבית כלבים שאחד מהם נפטר לא מזמן לוקח לי זמן התאוששות
בואי נלך הכי רחוק שיש בסדר ? נגיד שהתאבדת נגיד אז מה יהיה עם אמא שלך אחותך ??? והחבר שלך מהעבודה ? את יודעת כמה כאב זה למשפחות שהיקרים שלהם מתאבדים ? את יודעת מה זה עשה למשפחה הפרטית שלי ? הרס מוחלט .
בחרת בחיים זה הציווי .
שלא אכתוב לך איך קוברים מתאבדים ביהדות לוקחים טוריה וזורקים וגם מחוץ לגדר יש חלקה מיוחדת זה רצונך ? להיות מושפלת גם במותך ? אני רוצה להמשיך לקרא את כתיבתך אותך חיבוק ענק חג שמח לך
פופ
 
הודעות: 169
הצטרף: 24 יולי 2017, 17:14

Re: להתאבד או לא להתאבד ? זאת השאלה

הודעהעל ידי בודדה בעולם » 15 אוקטובר 2017, 00:51

אלקטרה.... אין מילים בפי. בתור אחת שגם נזנחה ע"י כלל העולם ואשתו, איני יכולה שלא להבין לליבך, לתחושות הזעם, הייאוש והדכאון המטורף. אכן, המדינה אינה אנושית כלפי בעלי מוגבלויות.הצדק איתך. מה שאני כן יכולה לומר לך, זה שאת תמיד מוזמנת לשוחח איתי כשמתחשק לך וכשאת חשה מצוקה. אני גם במצב נפשי מזעזע(אשמור את סיבותיי עמי) ולצערי העולם בוחר להתעלם, תחת מסווה של דאגה מזויפת. בפועל.... אני לבד.ומפה זהו שמי במערכת.
בודדה בעולם
 
הודעות: 28
הצטרף: 04 מרץ 2017, 03:19


חזור אל ער"ן - פורום פתוח

מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו 8 אורחים